פסק-דין בתיק ע"א 6609/05

המשיב תבע את פינויו של המערער מחנות בה מחזיק המערער כדייר מוגן והמצויה ברח' דוד 2 בירושלים. בית משפט השלום (סגן הנשיא, כב' השופט פיינברג) קיבל את התביעה, הורה על פינוי החנות וחייב את המערער בהוצאות המשיב.

הטעם העיקרי שעל יסודו הורה בית המשפט על פינוי המערער, נובע מהקביעה לפיה המערער הפר את הסכם השכירות, בנסיבות המקימות עילת פינוי, בכך שהשכיר את החנות לצד שלישי, ללא הסכמת בעלי הנכס. בית המשפט לא ראה לנכון להעניק למערער סעד מן הצדק.

בערעור משיג המערער על הקביעה לפיה השכיר את החנות לצד שלישי, אך אין בידינו לקבל את השגותיו. לטענת המערער, הוא לא העביר לצד ג' את זכות ההחזקה בחנות, אלא רק שיתף את הצד השלישי בהפעלת העסק. מסקנת בית משפט קמא לפיה החנות הושכרה ללא הסכמת בעלי הבית, או מי מהם, מעוגנת היטב בחומר הראיות. אכן, מחומר הראיות עולה, כי אין מדובר "רק" בשותפות בהפעלת או ניהול עסק, אלא בהשכרה של ממש. מסקנה זו מתבססת בין היתר על ההסכם שנערך בין המערער לבין הצד השלישי ובנסיבות עריכתו, כמו גם על הנסיבות החיצוניות אותן מנה בית המשפט בהרחבה בפסק הדין.

המערער טוען בערעורו טענות רבות בעניין כושרו של המשיב לתבוע את פינויו מהחנות ובעניין מעמד המשיב כהקדש וסמכות עו"ד ירון רבינוביץ', אשר מונה על ידי בית הדין הרבני, לפעול כנאמן ההקדש. עוקצן של טענות אלה, שנדחו לגופן על ידי בית משפט השלום, הוקהה לאחר שעל פי הוראת בית המשפט צורפו להליך כל הבעלים הרשומים של הנכס - שחלקם חתם על הסכם השכירות עם המערער - ואיש מהם לא התנגד למהלך בו נקט המשיב באמצעות עו"ד רבינוביץ'. הלכה למעשה ניתן וצריך להתייחס לתובענה כהליך ששותפים לו כיום כל בעלי הנכס, כך שלכל הצדדים שהיה יכול להיות להם עניין בהליך הייתה הזדמנות להשמיע עמדתם בבית המשפט. במצב דברים זה, הטענות בנוגע למעמדו של המשיב הפכו לעניין תיאורטי גרידא.

עוד נטען בערעור על קיפוח זכויות דיוניות של המערער, בעיקר בנוגע להליכי גילוי מוקדם והאפשרות להעיד עדים מטעמו. לא התרשמנו כי בית המשפט הקפיד יתר על המידה עם המערער, ואף לא נגרם לו עיוות דין. דווקא הילוכו של המערער עצמו לא היה נטול פגמים. בית המשפט צדק בכך שלא השלים עם אי עמידה במועדים מצד המערער, והמערער, מצדו, השתהה בהגשת בקשות עד כי היענות להן בשלב בו הוגשו הייתה משבשת את האפשרות לקיים דיון יעיל והוגן גם כלפי המשיב. כך, לדוגמא, המערער לא ניצל כלל פסק זמן של מספר חודשים שנוצר מאז הגשת תצהירו ועד לחקירת העדים כדי לבקש העדת עדים נוספים, בקשה שהוגשה רק ברגע האחרון ביום שמיעת העדויות. טענותיו של המערער בעניין הליכי הגילוי המוקדם שנמנעו ממנו הן כלליות ואינן מצביעות על עיוות דין קונקרטי שנגרם. התמונה הכוללת המצטיירת בפנינו היא כי בית משפט קמא פעל כדין ובאופן יעיל לצורך קידום הדיונים באופן ראוי ועל כך הוא ראוי לשבח.

המערער טוען לסעד מן הצדק. כאמור, בית המשפט לא ראה לנכון להעניק למערער סעד זה. בית המשפט פסק, כי בהתחשב בכך שמדובר בבית עסק, שהמערער הפר כבר בעבר את הסכם השכירות, שאין החנות מקור פרנסה יחיד למערער, שההפרה היא יסודית ונעשתה אגב ניסיון להסתירה, אין מקום להעניק סעד מן הצדק למערער. שיקולי בית המשפט הם בעלי משקל של ממש ומעוגנים גם בפסקי הדין שפורטו על ידי בית המשפט. הוסף לכך את דברי המערער עצמו, שהובאו על ידי בית המשפט בפסק דינו, מהם עולה שאין ברצונו להחזיק במקום ("אני לא יכול להחזיק בחנות. תנו לי מה שמגיע לפי החוק. אני מוכן ללכת. גם היום אני אומר. תנו לי כסף ביד ואקנה לילדים", עמ' 23 שורות 18-19 לפרוטוקול). נמצא, שאין מקום להתערב גם במסקנה זו, שהרי אין מטרתו האמיתית של המערער להוסיף ולשכור את החנות, כך שלא מתקיים השיקול המרכזי הנשקל  במסגרת שיקולי הסעד מן הצדק, והוא המשך השכירות על ידי הדייר המוגן.

התוצאה היא שדין הערעור להידחות.

המערער ישא בהוצאות המשיב, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. סכום זה יועבר לידי ב"כ המשיב מתוך הפיקדון שהפקיד המערער, והיתרה, אם תהיה, תוחזר למערער באמצעות בא כוחו. 

ניתן היום י"ז בסיון, תשס"ו (13 ביוני 2006) בהעדר הצדדים

________________                        ________________                        _________________

 צבי זילברטל, שופט                    משה דרורי, שופט                   חנה בן-עמי, שופטת

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: